תעירו אותי אחרי החגים

אוי, החגים בפתח. ייאוש. כאילו לא הספיקה מכת החום שנפלה עלינו השנה, תבוא מכת קציצות הדג ותנחית את המהלומה הסופית. את הפוסט הזה כתבתי לפני שנתיים, בעיצומם של החגים. אני מפרסמת אותו כאן מחדש, כדי להזהיר ולהתריע.

עשיתי ויפאסאנה מהתחת

החלטתי לקחת את עצמי בידיים. השמדתי את כל התכתבויות עם הגבר ששבר את לבי. ולא, אין לכם מושג על מי אני מדברת. רונאלדו? הצחקתם אותי. הוא בקושי השאיר שריטה.

מחקתי גם את כל הסמסים. ריחמתי על עצמי נורא. הייתי אמורה גם למחוק כמה רחובות, ולשרוף כמה מסעדות ובתי קפה, אבל התאפקתי.

ואז הבנתי שהגעתי למבוי סתום. Dead End. אין ברירה, אני חייבת התייעצות חוזרת עם משה. פחדתי ללכת אליה, אבל זה היה מצב חירום.

משה קיבלה את פניי עם אותו המבט המזוגג שהכרתי.

"אז מצאת את ההוא שלא מפחד מהים, ולא משוברי גלים".

היא זכרה!!!!

כמעט בכיתי. היא זכרה והיא צדקה. ההוא עם היאכטה. ההוא עם הים והשמש והאהבה הגדולה. רעדתי בכל הגוף.

חתולה על גג פח לוהט

חזרתי לתל אביב עם הזנב בין הרגליים. אז מה אם ביליתי לילה עם אחד הגברים הכי סקסיים בתבל. ביג דיל. ברוב הלילות מאז הפרידה הגדולה והחזרה לארץ אני הולכת לישון לבד. כמו חתולה עזובה על גג פח לוהט, בחום הגיהנומי של תל אביב.

משפיל לחזור לתל אביב בלי אהבה, בלי כוכבים בעיניים ורק עם לב שבור. אמא שלי לא היתה צריכה להוציא מהפה מלה. המבט  שלה אמר הכל. ובכל זאת, נפלטו לה שתי מילים שגילמו את גודל השואה. "אוי עלמושה", היא נאנחה והתקרבה כדי לנשק אותי.

אהובתו הישראלית של רונאלדו

עוצר נשימה. לטיני, כמו שאני אוהבת

הוא יצא מהמקלחת כשרק תחתונים זעירים לגופו. ארמאני, אלא מה? היכרתי את הדגם מהמודעות בכיכובו. "בטח קיבל את זה בחינם", עוד הצלחתי למלמל לעצמי מרוב בהלה  לפני שכל המחשבות שלי התעופפו לאלף עזאזלים.

הצילו… אמא שלי מתחתנת

הטלפון הסלולרי שלי צלצל בדיוק כשישבתי לאכול צהריים ב"מק'דונלדס".

כן, אני מודה. מק'דונלדס, היכל הקציצות. דחף בלתי נשלט. רגע מצמרר של חולשה אנושית בזויה.

חפוז עם אלוהימה

איור בפוטושופ: סמרל האחד והיחיד

בחיים לא חלמתי שאני אפריע לאלוהים בכבודה ובעצמה באמצע הפדיקור.

התוכנית המקורית היתה להיפגש איתה על כוס קפה. בטח לא להפריע לה באקט כזה אינטימי.

לא היה קל להשתחל ללוח הזמנים הצפוף שלה, שיהיה לכם ברור. שנה שלמה עבדתי על זה. טוב, אולי אני קצת מגזימה. כמעט שנה. הפגישה הזאת היתה חשובה לי כל כך, עד שהפעלתי כל מניפולציה אפשרית. כששום דבר לא עזר, החלטתי להשפיל את עצמי. ירדתי לאשפתות. הרמתי טלפון לרני.

יש חמורים שמדברים עברית

טלפון מדן בשבע בבוקר. אמרתי בוקר? התכוונתי שחר. הוא הפריע לי באמצע קפה-השחר-שאחרי. כן, הוא ישן אצלי. לא, כשאני אומרת "הוא", אני לא מתכוונת לדן.

בעצם, על מי אני עובדת. שנינו לא עצמנו עין.